rmrk

יום שישי, 18 במרץ 2011

מחשבות על צילום

אנשים יצירתיים מכירים את זה, אנשים שלא עוסקים ישירות ביצירה מגלים את זה -
את המחזוריות ההכרחית של מוקדי עניין.(ועיסוק?)
מה שריתק אותך בגיל 20, סביר שישעמם אותך בגיל 30 וכן הלאה.

קראתי איפהשהו שכל 7 שנים מחליפים קריירה ועיסוק.

בגיל 20 צילמתי באובססיביות, היתה לי אז ניקון 601f למי שזוכר, גמרתי רולים על רולים של סרטים,  מלאתי את הבית בהדפסות שחור/לבן גדולות וקופסאות גדושות של הדפסי 10X15.
צילמתי הכל, כמו שהיום, רק בפילם. החיים דרך העדשה. צילמתי טיולים, חברים, חברות, נופים.

בגיל 23 בערך זה נמאס לי. לגמרי.
עברתי לוידאו. צילמתי במשך כמה שנים רק וידאו, מצלמות סופר VHS, התחלתי לערוך. סיקרנה אותי הטכנולוגיה והאפשרויות הגלומות בה. הייתי מהראשונים באיזור שקנו מחשב עריכה ונלחמו בקריסות ובתקיעות.
בתקופה שאחרים מסביבי עדיין ערכו מטייפ לטייפ עם מכשיר אפקטים מיושן, אני דגמתי שעות חומר, שיחקתי באפקטים לא לינארים והוספתי גרפיקות אנימציות מצחיקות וכו'.

ואז, בשוויץ, הרגשתי שוב מיצוי. חזרתי לצילום סטילס. צילמתי פחות ופחות וידאו, קניתי את המצלמות הדיגיטליות הראשונות שלי. שהיו פשוט נוראיות, בלי איכות בלי שליטה רק הרגעיות של ללחוץ ולראות תמונה.
המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי היתה של פוג'י בזמנו עם איזה מגה וחצי פיקסלים וצילמה על דיסק 3".

אחר כך השתפרו המצלמות, העמקתי את הידע שלי שוב בצילום ובעיבוד ממוחשב. ההבנה שלי שצריך לצלם מדוייק יותר ויותר גם העמיקה ומצאתי את עצמי נשאב שוב לתחום האינסופי הזה של צילום סטילס.

תאורה, חשיפה מדוייקת חשובות הרבה יותר בצילום דיגיטלי מאנלוגי. החיישן הרבה פחות סלחני מפילם 400.

צילמתי מסיבות ופתיחות, נשפים וכנסים. צילום המסיבות איפשר לי לשחרר משהו. לחזור לשחק, להפעיל אנשים
לתקשר. לצלם מהר ולקחת סיכונים - חשיפות, העמדות מצלמה, החשיפה באתר המסיבות עזרה לי לקבל ביקורת מיידית מאנשים (למרות שבדרך כלל האנשים פשוט אוהבים לראות את עצמם).
דרך צילום המסיבות גם קיבלתי בזמנו את עבודת הפרסום הראשונה שלי ואחר כך את צילומי המגזינים...

פתחתי סטודיו והפכתי להיות בעיקר צלם סטודיו, שייפתי יכולות, העמקתי ידע.

עכשיו אני שוב מאד נהנה לצלם שוב בפילם, דבר שנהייה פתאם קשה ומסובך כל כך. פשוט כי מספר המעבדות שמפתחות הולך ופוחת. אבל פתאם לצלם בפילם ולחכות לתוצאות לפעמים ימים מקבל אצלי עדנה.

זה כל כך כיף לי להחזיק מצלמה "אמיתי" וללחוץ בלי מייד לראות מה יצא.
לשחרר את הצילום מהטכנולוגיה, להתיחס אליו כאמצעי ביטוי אומנותי. כיף.

כרגע אני מצלם דיגיטלית בצורה מסחרית כמובן ואנלוגי בשבילי. יש לי את האולימפוס פן תמיד איתי, את הממיה הישנה מתקופת הלימודים עם מד אור gossen.בסטודיו .


זה מאד כיף, כל ההתפתחות. האישית, הטכנולוגית, האומנותית. צריך להיות פתוח לשינויים, לאמץ אותם ולהינות מהם, בלי לזנוח את השלבים את העבר כי הוא הביא אותנו לכאן.