slow portrait במסגרת "ערים תהומות" ביפו 24.3.12

ארוע רחוב אלטרנטיבי, בזמן שרבים הגיעו לאירוע המאורגן של עירית תל אביב,
התכנסנו, כמה אמנים וחברים לרחוב יהודה הימית ביפו וחגגנו אמנות ספונטנית ברחוב.
היה הרבה קהל, הרבה אמנים, מוזיקה, אוכל, שימחה אמיתית, סקרנות צבעים, קצת אקשן
כשפקחים ושוטרים עצרו את אחת מהאמניות (פרטים לא ברורים).

אני הצגתי תמונה שצולמה בפילם פורמט בינוני ועובדה במחשב.
בנוסף העמדתי, מה שהיה חלום ישן שלי,
 סטודיו ברחוב וצילמתי אנשים ברחוב במצלמת פורמט בינוני איימתנית
mamiya RB67 בתאורה טבעית ולאחר מכן תאורת רחוב.

התמונה שלי:

תיעוד של הצלם נינו הרמן:

לבלוג של נינו

צילום: אליסיה שחף (בלוג)


הטקסט שלי למיצג:

הדיוקן האיטי

כצלם מקצועי עכשווי, אני רגיל למהירות עבודה מודרנית, בה הדימוי הצילומי עובר במהירות הבזק מהמצלמה לעיונו של המצולם, הלקוח, מסך המחשב. מדי פעם אני זקוק להאט את התהליך המוכר. הפוגה מהמהירות והתובענות הכרוכה בה, במרחק שבין בניית הדימוי כמושג אני זקוק מידי פעם להפוגה מהמהירות העצומה והתובענות שקשורות בה. לשם כך אני נהנה להשתמש בטכניקות של צילום אנלוגי. אני משתמש במגוון מצלמות אנלוגיות,

ממצלמות קטנות ופשוטות ועד לפורמט הבינוני.

בפרוייקט זה אני רוצה להביא את התהליך של ההאטה - לרחוב. אני מעוניין לשתף ולערב את התחושה עם המבקרים בתערוכה וכך להפוך הן את התהליך והן את העוברים ושבים לחלק מהחוויה והתוצאה.

לבטל את השיפוט המידי של התוצאה, להכריח את עצמי ואת המצולמים להאט.

להינות מהתהליך ולא רק מהתמונה הסופית, שלא תהיה זמינה אלא לאחר זמן מה.

הצילום הינו למעשה מיצג.




מהתוצאות:

עוד בבלוג "התל אביבים"

צילומים למדור יופי xnet

לכתבה בxnet

סטיב ג'ובס, הסוף.

מר ג'ובס היה ללא ספק דמות נערצת ושנויה במחלוקת.

תמיד נגד הזרם, עד שהזרם השתנה בכיוונו. 

 

הוא לא פחד לנסות דברים חדשים, טכנולוגיות, שיטות עסקיות. דברים לא מקובלים. 

הוא הפך חברה של 2 חברים במוסך לחברה של מליונים תוך 10 שנים. לאחר שפוטר והוחזר, הפך את אפל שוב מחברה שצוברת הפסדים לאחת המובילות בשוק הטכנולוגיה, המוזיקה, התקשורת.

 

בנאום שלו בסטנפורד, בו גם התוודה על הסרטן שאחז בו, סיפר, שהמוות הוא המניע העיקרי, המסגרת לחוסר פשרה. 

יש לנו זמן כל כך קצר כאן, שחבל לבזבז אותו על דברים שאנחנו לא מאמינים בהם.

 

המפתח להצלחה (גם אחרי כשלונות) הוא התמדה בדברים שאנחנו מאמינים בהם ואוהבים אותם.

 

אלו דברים שאני גם תמיד האמנתי בהם. אמנם לא בניתי חברה של מליונים אבל התמדתי בדרך שאף פעם לא הייתה קלה ושיגרתית. 

 

להתראות סטיב, 

 

תחסר לנו.

סטודיו פתוח במסגרת "אוהבים אמנות 2011"

היה יפה ביותר בסטודיו הפתוח. זה ממש כיף גדול לארגן ולארח בסטודיו.

באו חברים, סקרנים וקולגות. היו דיונים על תרבות, אמנות התפתחויות טכנולוגיות ועוד.

חיבור לתכנים שכתבתי על הAtelier בזמנו.

הוצגו התמונות שלי בדפוס, במגזינים השונים ובהקרנה על המסך.

כמוכן בניתי פינה בה אנשים יכלו להתייחד עם העבודה שלי בוידאו ארט

סידרה שאני כבר עובד עליה תקופה "portrait in motion"

כיף גדול, מקווה לעוד כאלה.

Atelier -סדנה, בית מלאכה, סטודיו

בשיעור האחרון עם הסטודנטים, נפגשנו בסטודיו (של הביה"ס, לא שלי) וניסיתי להסביר להם איך אני רואה את המקום, כמקום של עבודה, יצירה, מפגש, התנסות והתבוננות ולא רק של ביצוע פרוייקטים.

האטלייר, היה מקום הלימוד של אומנים עד המאה ה19. הוכשרו שוליות ואסיסטנטים שהפכו במרוצת השנים ל- אומנים בזכות עצמם. האטלייר היה המקום היחידי של ההכשרה והיה כפוף לגילדות מקצועיות, עד שהאקדמיה לקחה את מקומו.

הסטודיו שלי משמש אותי כמקום מפגש עם לקוחות, קולגות, צילום ויצירה. כרגע אני בסטודיו ה 3 שלי, מאז נכנסתי לסטודיו הראשון שלי ב 2006 כשותף. אני גם יוצר במחשב ועוד, מנהל את ענייני וכו'. הקירות מכוסים בעבודות שלי, שנותנות לי ולמצולמים השראה והכוונה. לפעמים יש בו "בלאגן יצירתי" כמו בסוף יום צילומים, אבל אני דואג להחזיר את הציוד למקומו, לשמור עליו. הסטודיו מקבל אור טבעי מחלון גדול הפונה צפונה ואותו אני יכול לכסות לצרכים שונים. התקרה גבוהה כמובן ויש הרבה מקום לעבודה והשראה. עבדתי כמובן גם תקופות מהבית, במקומות עבודה לא אופטימליים וכו'. אבל אני חושב, שלמרות שהדבר כרוך בהוצאות ניכרות, חלק מהפרסונה של אמן זה מקום העבודה שלו. יש צלמים (ואומנים אחרים) הרואים בעולם כולו את ה"אטלייר" שלהם. מקובל עלי, אבל זוהי לא דרכי. ביקרתי אצל מספר צלמים בארץ ובעולם, שגם חיים בסטודיו שלהם, או עובדים בשטח המחייה שלהם.

אני אישית אוהב את ההפרדה הברורה בין "בית" - ל"עבודה" בין הבית - ל אטלייר.