לכבוד ארוע משפחתי, שנערך בבית הורי לפני זמן מה,
הזמינו הורי חברה, נגנית קונצרטים לנגן יצירה קלאסית.
3 ימים לפני כן, התייצב כל יום מכוון פסנתרים מקצועי ועשה כמיטב יכולתו לכוון את פסנתר הקיר הישן.
כיוון, הקשיב, נתן למיתרים להימתח, להירגע עד שקיבל את הצליל שרצה.
הוא ממש התייסר כדי להגיע לשלמות.
כשהגיע יום הארוע, נאספו המוזמנים, התיישבה הפסנתרנית והחלה לנגן. אצבעותיה פרטו על הקלידים הישנים
ולאחר כמה דקות הרימה ידיים והתייאשה.
"אי אפשר לנגן על זה... זה נשמע נורא"
הפסנתר אכן זייף פה ושם, הקלידים הישנים כבר לא מגיבים בצורה מיטבית, אבל דומה שלקהל המבוגר שישב והתאסף זה פחות הפריע (חלקם באמת כבר לא שומעים כל כך טוב את הניואנסים)
לה זה היה בלתי אפשרי.
פסנתר הוא פסנתר הוא פסנתר, היה אפשר להגיד.
אבל הפסנתר הישן והחורק (רגלית חלודה) חסם את היכולת האקספרסיבית של הנגנית.
עבור צלמים מקצועיים / מסחריים המצלמה היא כלי עבודה
כמו שלצייר המכחול והצבעים, כמו שלנגר יש פטיש ומסור.
האם יש עדיין מקום לחשוב על המצלמה עצמה ככלי לביטוי אישי כשכולם מצלמים פחות או יותר באותן מצלמות ?
לכאורה, לא.
המצלמה היא רק כלי שעוזר להעביר את מה שרואים לפניה ומה שרוצים בדימיון להעביר אל קובץ או תמונה,
שאותה נוכל להראות לקהל מסויים.
אבל בשביל פוריסטים יש משמעות נוספת למצלמה.
בגלל זה יש שוק אספנים למצלמות ישנות
בגלל זה יש שוק אספנים למצלמות ישנות
(אולי מתישהו גם מצלמות ה 1 וקצת מגה פיקסל יהפכו לפריטי אספנים? ).
כיון שהוקדשו למצלמות חשיבה, תיכנון ארגונומי, יעודי,
ולעיתים כמו במצלמות לייקה (עד היום) גם ערך נוסף, אסטטי.
ולעיתים כמו במצלמות לייקה (עד היום) גם ערך נוסף, אסטטי.
מצלמות הן יותר מזה, יותר מנדל"ן של פיקסלים על החיישן, יותר מחיבור לעדשה מרשימה.
יש למצלמה חשיבות גם בהתייחסות למוצר הסופי. יצירת אמנות, מסחרית או אישית.
ברגע שצלם לוקח לידו מצלמה מסויימת, הוא מקבל החלטה באשר לתוצאה הסופית.
טלפון סלולרי לא מצלם כמו מצלמת ראי, שגם לא מצלמת כמו מצלמה טכנית עם משטחי עדשות ניתנים לכיוונון.
הצילום הדיגיטלי, כמו הצילום במצלמות קופסא של קודאק בזמנן, הפך את הצילום לאפשרי לכולם.
אבל המחשבה היצירתית זקוקה לכלי קיבול מתאימים
מצלמות שינגנו את מה שאנחנו רואים בעיני רוחנו.
