עיניים עצומות לרווחה
בצילומי פורטרט אני שוקד על תקשורת.
פורטרט הוא למעשה האקט האינטימי ביותר בצילום. זה אחד מול אחד, אחת.
זוהי התבוננות בעיני המצולם, דרך עינית.
זהו קשר ורבלי ולא ורבלי, מקרו - תקשורת בין אובייקט לסובייקט.
חצי שניה, רבע פריים יכולים להפריד בין התמונה, לסתם עוד לחיצה.
זהו תהליך שדורש אנרגיה רבה, תשומת לב לפרטים, היכרות עם נפש האדם,
נסיונות התקרבות, ריקוד מנטלי בין שני אנשים.
במקרים מוצלחים, שנינו עוזבים את אירוע הצילום מלאי אנרגיות, במקרים קיצוניים לכיוון השני,
אני מקפל את הציוד שלי, כשאני מותש לחלוטין ומרוקן אנרגיות.
למימד הזמן אין שום קשר לעניין. 10 שעות מוצלחות של צילום גוזלות לפעמים פחות אנרגיה משעה של צילום שלא עלה יפה.
כל פורטרט הוא מחקר, תהליך, חיפוש. מי האדם מולי? איך אני מציג אותו/ה בצורה המחמיאה ביותר ? האמיתית ביותר ? יש אמת בצילום?
אני אוהב את הצילומים עם עיניים עצומות. כי יש בדימויים עוד מימד של התבוננות פנימית של המצולם (self-reflection) שבתוך סשן הצילומים הוא כמו לוקח רגע לעצמו ומביט פנימה.
סדרת צילומים בעיניים עצומות.
